למה מחלקת דגני הבוקר בסופרמרקט נראית כמו חנות ממתקים?

לפני כמה חודשים עמדתי מול מדף דגני הבוקר בסופר ובחנתי מתחרה חדש יחסית - מותג שמציג את עצמו כ"בריא", ממותק, ומיועד לילדים. הגרפיקה על האריזה: צבעונית, שמחה, מלאה בדמויות. אותה שפה עיצובית שאפשר למצוא בקצה השני של הסופר - על ממתקים.

ואז נפל לי האסימון.

הילד לא מבין תזונה. אבל הוא מבין מה הוא רוצה.

התעשייה מכירה את זה מזה עשרות שנים. כשמותג בוחר לשים על האריזה דמות מצוירת, צבעים זוהרים, ומשחק - הוא לא מדבר אל ההורה. הוא מדבר אל הילד. כי הילד הוא זה שיעמוד מול המדף ויגיד "אמא, אני רוצה את זה." זה לא שיווק. זה מנוף לחץ.

ההורה עומד מולו עייף, ממהר, ולפעמים פשוט מוותר. ומי שמנצל את הרגע הזה הוא לא הילד ולא ההורה - אלא המותג שתכנן את האריזה.

גם דגני הבוקר הבריאים לילדים לא שונים כמו שחשבתם

החלק המפתיע הוא שזה לא נגמר בדגנים המסורתיים. גם חלק ממותגי הדגנים "הבריאים" עושים בדיוק את אותו הדבר. קחו את Nature's Path - מותג שמוצריו אכן יחסית יותר מזינים מהשמות הגדולים. אבל הגרפיקה על האריזה מדברת אל ילדים. המוצר אולי פחות מזיק אבל הגישה השיווקית - זהה.

מי הלקוח שלנו?

כשהתחלנו לעצב את House of Flakes, קיבלנו החלטה מודעת: אנחנו לא מדברים אל ילדים. אנחנו מדברים אל הורים. לא כי ילדים לא חשובים — אלא כי ההורה הוא זה שמבין תזונה, הוא זה שמשלם, והוא זה שצריך להרגיש טוב עם מה שנכנס לבוקר של הילד שלו.

האריזה שלנו לא מצועצעת. לכל טעם יש צבע משלו — כמו קו של מוצרים שיודע מי הוא — אבל אין דמויות מצוירות, אין צעקנות, אין ניסיון לעקוף את ההורה. House of Flakes הם דגני בוקר פרמיום, טבעוניים, בייצור מקומי ידני — ואנחנו מדברים ישירות אל מי שמקבל את ההחלטה.

הילד יגלה שהוא אוהב — אחרי שיטעם.

עבור ילדים אנחנו ממליצים על הטעמים שלנו גנאש וקוקולד שמאוד פופולאריים בקרבם.